מאמר דעה מאת תאיר יוקוביץ – סטודנטית בכפר איילים דימונה כפרי

תאיר יוקוביץ  סטודנטית בדימונה כפרי – מאמר דעה על החיבור לעיר דימונה

כשנבקשתי לכתוב מאמר דעה הקשור באיילים או בכפר ישר קפץ לי הנושא, שלדעתי, הכי בוער כיום- הקשר שלנו, כסטודנטים, עם הקהילה בעיר בה אנחנו חיים. אני גרה , זו השנה השניה, בכפר הסטודנטים הכפרי בדימונה. אני גרה כבר שנתיים בקראוון שיותר דומה לצימר (רק חסר ג’קוזי) על גבעה במדבר, עם נוף עוצר נשימה, שמעלה לי חיוך כל פעם שאני יושבת במרפסת שלי לשתות קפה. עד כאן- אוטופיה. הבעייתיות מתחילה בהבנה שהגבעה המדהימה הזאת מבודדת משאר דימונה. ילדים מגיעים לגבעה, או כמו שהם אומרים “לסטודנטים”, בלי להבין מה זאת הבועה הזאת, או להבין שזה הבית שלי, כבר שנתיים.

לאחרונה נשמעות הרבה טענות וביקורות נגד הכפר. לפעמים, אותן תגובות מקוממות אותי. איך האנשים האלה לא רואים את הפעילות שאנחנו עושים בקהילה? את מועדונית הילדים? את מועדוני הנוער? את הפעילות בתיכון? את אירועי השיא בכפר? למה הם לא מגיעים לפאב שהכפר מפעיל כל ימי חמישי?

אבל אני גם עוצרת רגע, וחושבת לעומק על הדברים ומבינה שאסור לנו להתעלם מהביקורות האלה- כי אם לא נהיה קשובים גם להן, נאבד את הלגיטימציה שלנו בעיר.

הכפר בדימונה הוקם לפני 6 שנים. בהתחלה הונחו על הגבעה חמישה קראוונים ונכנסו לגור בהם סטודנטים מדימונה. ההתחלה היתה זוהרת, קבלה וחיבוק של משהו גדול שהתחיל באותם ימים, ולדעתי ממשיך גם היום. עם השנים, עם הגדלת הכפר, עם התמעטות הסטודנטים הדימונאים, אותו חיבוק התחיל להתרופף מעט. הטענה המרכזית שנשמעת היא שאנחנו חבורה של קולוניאליסטים שחושבים שהם יכולים “להפריח את השממה”, כאילו שלא היו פה אנשים לפני, כאילו אנחנו נעלים יותר. לאותה טענה נכנס נושא השסע העדתי וההשוואה ללבנים שבאו לחנך את השחורים. ” רוצים לבוא לדרום? אהלן וסהלן , רק תבואו בלי פוזה של התיישבות וח’רטה ואל תקחו מאיתנו כלום. לא את האדמות שלנו, לא את הבתים , לא מלגות. עכשיו בואו נראה אתכם .” (ניסים בן-שבת, בתגובה לכתבה “עמותת איילים , או עראק איילות”).

בתגובה לכל הטענות האלה, נשאלת השאלה מי אנחנו בעצם? אנחנו סטודנטים שבחרו להיות חלק מדימונה ולגור בשכנות לקבוצת צעירים. אנחנו גרים במרחק 45 דקות נסיעה, כך שאין לנו ברירה אלא להיות חלק מהקהילה שנבנית כאן. וזה, לדעתי, כל היופי והכיף- אנחנו פה כי בחרנו, וכי אנחנו פשוט נהנים מחיי קהילה ועשיה. לא באנו להציל את העולם. לא באנו לקבל פרס על המעבר לדרום, לנגב היפה. אנחנו עושים משהו שכל אחד אחר היה יכול לעשות, פשוט החלטנו לקחת בזה חלק. את אותן מילגות פר”ח כל סטודנט יכול לעשות, למגורים בבתי הכפר כל סטודנט יכול להתקבל- גם דימונאים.

הפתרון העיקרי, בעיני, הוא להשתלב כמה שיותר בעיר, להכיר אנשים- וכך להוכיח שהשד לא כל-כך נורא. עם זאת, אותה השתלבות חייבת להיות דו-צדדית. אני, למרות שאני חצופה לא קטנה, לא אדפוק לאנשים על הדלת בבקשה שיארחו אותי; אין מה לעשות, אני האאוטסיידרית במערכת היחסים הזו. אם הפתיחות לא תגיע מצד הקהילה בעיר- אנחנו, הסטודנטים, לא נוכל להכנס. לפחות לא לאותם בתים המתנגדים לנו.

השורה התחתונה בעיני זה שההגעה לכפרים, ופעילות איכותית כמו שאני רואה אותה, כרוכה ברצון להשתלב בעיר, ולא בהסתגרות בכפר- בבועה שלנו. והכי חשוב, כי מפה גם נובעת הרבה מהביקורת, זה לבוא בצניעות וענווה ולא בתחושת שליחות להציל את העיר. חשוב שנגיע מתוך רצון אמיתי להכיר אנשים חדשים ולהשתלב כשווה בין שווים.

עם הקונפליקט, ועם הקושי, אני חייבת להגיד שכל זה הוא חלק קטן ממה שאני חווה בעיר. את העשיה החברתית שלי אני עושה במועדון נוער שכונתי, בו זכיתי להכיר נערות מקסימות שלמדתי מהן המון. זכיתי להתארח אצל חלקן בארוחות שישי משפתחתיות, מחבקות ומפנקות. זכיתי להנות מהופעה של דניאלה ספקטור בפאב העירוני, ה-ויה; ולאכול אחלה סושי ב”רוקפור”. הכרתי חברים לחיים מהכפר. וחברים לחיים מהעיר.

השנה אני עוזבת את הכפר, אבל עוד אחזור לביקורים. אני בטוחה שעם כל פעם שאכנס לעיר, אמשיך להרגיש את התחושה שהגעתי הביתה.

כל הזכויות שמורות לעמותת איילים