מאמר דעה מאת טליה עמיחי – סטודנטית בכפר איילים ד ב”ש

מעשים טובים?-טליה עמיחי כפר דבאר שבע

בתאריך 20.3 ,כ”ו אדר התקיים “יום מעשים טובים”. היום שהתקיים בפריסה ארצית הוא פרויקט של ארגון “רוח טובה”. בו כל תושבי המדינה מוזמנים לעזור בפרויקטים שונים בפריסה ארצית. כמה חודשים לפני האירוע. האחראית כפר שלי, שתחיה, שאלה אותי אם אני רוצה לרכז את הפרויקט בשכונה שלנו בד’ בבאר שבע. שמחתי מאוד להיות אחראית, תוך ההבנה שארגון האירוע טומן בחובו חשיבה רצינית איזה סוג של פרויקט אני רוצה לארגן. לא חסרו לי רעיונות לפרויקטים שחשבתי שהשכונה שלנו יכולה ליהנות מהם.  אך ברקע בקטע קצת מעיק התנגן לי שוב שוב השיר “שפכת הזורם” בראש. השיר שנכתב ע “י קובי אוז , מתאר באריכות ובהומור כיאה לשיר של טיפקס. את שכונת “שפכת הזורם” ,שכונה ממצב סוציו אקונומי נמוך שיכולה להיות בכל עיר והזכירה לי מאוד את השכונה שלנו.

” ..על כל עץ כיבו סיגריה והספסל נשחקבשיפכת הזורם הדשא מת מרוב הכדורגל ולפעמים מהחלון זורקים שקית של זבל אצלנו בשיפכת הזורם תוך יום מתנפצים הפנסים וסביב שעון שמתקתק מתפצחים הגרעינים אצלנו בשיפכת הזורם ..”

ה”פאנץ’ ליין ” מגיע בסוף השיר כשפתאום באים מפרויקט שיקום שכונות והדבר היחיד שהם עושים זה “באים הצבעים צובעים כל גוש בטון בצבעים של ילדים… מיד הכל חוזר להיות רגיל

בשיפכת הזורם עד שיבואו עוד הפעם ויחליטו לשקם”

מעבר לזה שהשינוי המתואר בשיר הוא קוסמטי בלבד. השאלה האמיתית היא מה אנחנו בתור סטודנטים שגרים בשכונה יוצרים. האם אנחנו לא מנציחים פה איזה שהוא פער בזה שאנחנו עוזרים לתושבים. אנחנו הרי יוצרים תלות של האנשים בנו. למרות שכנראה כולנו נעזוב בסיום התואר אם לא לפני.ואף יתכן שמעבר לתלות אנחנו מונעים מהאנשים האלה את התערבות הממשלה בנושא.

בפעם הראשונה ששמעתי על הדילמה הזאת ,בסמינר אמצע שנה שעשינו בכפר שנה שעברה. היה בי חלק שממש כעס. האם לא מספיק שאני מבלה כ”כ הרבה מהזמן שלי בעזרה לזולת.בשיפוץ השכונה, בפרח בחממה הטיפולית ועוד ועוד..האם אני גם צריכה להתחיל לבקר את עצמי על כך שאני עוזרת לאנשים אחרים. במיוחד בהתחשב בכך שהתהליך הוא סזיפי כל כך שיש צורך לשפץ שוב ושוב כתוצאה מהואנזליזם שנעשה לדברים שאנחנו עובדים עליהם כל כך קשה.

כמו בכל סוגיה אתית הנושא כמובן מאוד מורכב. ואפשר להסתכל עליובהרבה צורות שונות.ניתן לטעון מצד אחד שהעובדה שסטודנטים נמצאים בשכונה מראה לתושבי השכונה שישנה אלטרנטיבה. ומצד שני ניתן לטעון שהדבר יוצר ניכור והגדלה של פערים. אפשר לטעון שעזרה בשכונה גורמת לשכונה להראות טוב יותר וגורמת לתושבים לשמחה ואיכות חיים משותפת. ומצד שני אפשר לטעון שלעשות בשביל השכונה זה לא נכון.והרי אין עוד אף עיר שיש בה אוניברסיטה שבה שבה כ”כ הרבה סטודנטים עושים עבודה קהילתית בתוך העיר. האם זה נכון?ליצור סיטאוציה בה הסטודנטים באים לעזור לתושבים?האם זה לא מנציח את הפער בצורה קשה אף יותר.

בחזרה לחברנו קובי אוז, בשיר שנקרא שיר על מצוקה שכונתית הוא כותב” זה שיר על מצוקה שכונתית שלנו אני שר אותו ועצוב לי בפנים..גם אם תהיה לצידיזה לא יספיק לי אף פעם אם תבוא לקראתי זה רק יגדיל את הפעראם תצבע ותשתול גם פרחים מבחוץ מבפנים זה עדין כואב לי..”

נראה בשיר שאין שום דרך לגשת לבעיה ושום פיתרון לא נראה באופק. אין דבר שיכול לצלוח את מה שכל כך הרבה שנים קיפוח וניכור עשו. אבל אולי יש פיתרון והוא טמון בכך שבמקום”לשתול פרחים מבחוץ” או “לצבוע כל גוש בטון בצבעים של ילדים “. התשובה נמצאת בלעשות עם התושבים ולא למענם.

הרבה פעמים אני מתוסכלת.כי לעיתים החיים בשכונה מרגישים גדולים עלי בכמה מידות.ושסזיפוס חייב להפסיק להתבכיין על האבן הזאת כשאנחנו מבלים את החיים שלנו בניסיון לשפץ את השכונה ולהפוך אותה לנעימה יותר והרבה פעמים תוך כמה ימים כבר עשו לנו כמה “שיפצורים”בעבודה…אני מקווה שההבדל הגדול הוא ברצון לעשות עם התושבים. אני לא חושבת שהפיתרון הוא מוחלט . אבל המחשבה על לא לעזור בכלל נראית לי הרבה יותר גרועה. יתכן והעובדה שאנחנו גרים בשכונה עם התושבים ועושים איתם ולא רק בשבילם אולי היא זו שעושה את ההבדל. הלוואי שבתור סטודנטים שמנסים לעזור נשאף תמיד לא רק ללמוד עם הפרח שלנו אלא ללמד אותו ללמוד. שנעשה את העבודות בשכונה עם תושבי השכונה ולא בשבילם. שנשתדל ללמוד ענווה וללמוד מהאנשים שמסביבנו וכמו שאומרת. תפילתו של הרבי ר’ אלימלך מליז’ענסק (זצ”ל) “אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו, ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו  בדרך הישר והרצוי לפניך”

תמונות באר שבע ד


כל הזכויות שמורות לעמותת איילים